כפר ורדים והסביבה ׀ מקומון ׀ א-לה כפר ׀ עיתון הגליל | אתר ראשי | קוראים למערכת 159

קוראים למערכת

חזרה לגליון אוקטובר 159 

 

הסוד 

זמן רב עקבתי אחרי "מלחמת-התרבות" (מושג המכיל דיסוננס קוגניטיבי מובהק) המתנהלת בכפר-ורדים ונמנעתי מלנקוט עמדה בפומבי. אך עכשיו אינני מוכן יותר לשתוק, כי גיליתי את הסוד הגדול! אני יודע מי עומד מאחורי האתר של המלחמה בדתיים, מי זה "התושב המודאג", מי מארגן התפרצויות להרצאות בבית-הכנסת, חותך את הערוב ועושה שאר פעולות מסוג זה! 

ובכן, אתם יושבים חזק? אז אני אגיד לכם: זה חב"ד! לא, אין לי הוכחות לכך, אך ההיגיון מחייב שזה הם.  

הרבה זמן תהיתי: מי עושה זאת? מי פועל בכזאת שינאה כנגד כל סממן של חיי דת? הרי אם המטרה של הפעילות הזאת היא לקומם את הציבור נגד חרדים המנסים, לטענת הפעילים האלמוניים הללו, להשתלט על כפרנו, הרי שהם משיגים תוצאה הפוכה. 

לדוגמה, אני אישית לא מאמין בקיומו של אל כלשהו, ומצד שני מכבד את זכותם של אלה שמאמינים בכך להחזיק באמונתם. אינני מקיים חלק הארי של תרי"ג המצוות, אך חוגג את חגי ישראל ואפילו עורך קבלת שבת (אך לא שומר את השבת). מצד אחד, התחנכתי ב"השומר נצעיר" וכל חיי הצבעתי של"י, מפ"ם ומר"צ ותמיד ראיתי את עצמי כמי שבונה תרבות ישראלית יהודית חופשית, אך מצד שני מעולם לא נדבקתי בשנאה דוגמת זו המופצת כיום בכפר-ורדים. אני בהחלט רואה את עצמי כ"מרכז" בקשת שבין האתיאיסטים הלוחמניים לבין החרדים הקנאים. 

ואיך הפעילות של "האזרחים החרדים" כנגד החרדים וכל המריח מדת ישראל משפיעה עליי ועל שכמותי? היא דוחפת אותי להגן על הדתיים המתונים ועל זכויות האזרח של המיעוט הדתי המאוימות על ידי התקפותיהם של המיליטנטים החילוניים. רק ההשתלחויות נגד מוני יוסף די בהן כדי להקפיץ אותי מכיסאי. לתאר את מנהל התיאטרון של עכו, הפועל לקירוב הלבבות בין היהודים והערבים דרך אומנות תיאטרלית אוונגרדית, אדם המתקרב לאיטו לדת ואינו שייך לשום זרם, איש החי בהרמוניה עם אשתו שאינה שותפה לדרכו הדתית, לתארו כאחד מסוכני "כוחות הרשע" הפועלים להתחרדות הכפר?! הרי מי שמשתלחים נגדו עושים מעשה בלעם: במקום לקללו (לבודדו מהציבור) הם גורמים לי ולשכמותי דווקא לעמוד לימינו! אז מה ההיגיון בהשתלחויות שכאלה? 

או הקריאות להחרים את בית הקפה של נתי שיינפלד (חובש כיפה סרוגה, איש צבא קבע לשעבר) בגלל שהוא מעסיק כמשגיח כשרות את הרב מרינובסקי (כנראה שציפו ממנו שיעסיק משגיח כשרות חילוני...). מדוע שלא נחרים גם את החנויות שמוכרות לחרדים מזון, נעליים, מסמרים וכו', את הרופאים שמטפלים בהם, את תחנות הדלק המוכרות להם בנזין למכוניות וסולר להסקה? 

כל הדברים הללו טרדו את מנוחתי, עד שפתאום, כבהבזק אור, הבנתי! אם גורם אלמוני פועל בצורה מסוימת, ניתן לגלות מי עומד מאחורי הפעילות בדרך פשוטה מאוד: להבין את מי היא משרתת... דרך ההיסק הלוגי, את מי משרתת הפעילות אשר דוחפת אנשים כמוני להגן על המיעוט הדתי ואף גורמת לי להירתע מהתגייסות נגד ההשתלטות החרדית? ברור – את חב"ד! הרי רק הם יוצאים נשכרים מכך! אילו לא הייתה ההשתלחות הפרועה כנגד כל דבר המריח דת או מסורת, אילו לא הסיתו נגד האומן מוני יוסף, נגד נתי שיינפלד (אותו אני לא מכיר אישית) ושאר חובשי הכיפות, סביר להניח שאני הייתי מתגייס למאבק נגד השתלטות חרדית על הכפר (אם אכן יש כזאת, ובכך טרם השתכנעתי). מטרת ההסתה וההתלהמות היא לדחוף אותי ושכמותי לכיוון הדתיים! איזה ערמומיים הם החרדים האלה! 

 

ועכשיו ברצינות. התלהמות וקיצוניות מרתיעות אנשים ולא משרתות שום מאבק, צודק ככול שיהיה. כדי להתריע מפני הסכנה של השתלטות של קבוצת חרדים מאורגנת על כפר ורדים אין שום צורך להשתלח נגד הדת והדתיים ככלל, ואף לא נגד חב"ד. אפשר לכבד קבוצה מסוימת ועדיין להתנגד לניסיון השתלטות מאורגן מצידה. אני מתנגד להשתלטות חרדית, כפי שהייתי מתנגד גם לניסיון להפוך את כפר ורדים ליישוב של צמחונים האוסרים על אכילת הבשר (למרות שאשתי היא צימחונית) או ליישוב של חובבי באך המשליטים על הציבור כולו את העדפותיהם המוסיקליות. אני מתנגד להשתלטות חרדית כי אני רוצה לחיות ביישוב פלורליסטי וסובלני. מי שנלחמים נגד "התחרדות" תוך הקרבת רוח הפלורליזם והסובלנות אינם טובים בעיניי ממי שהם נלחמים נגדם. אי אפשר בשם הסובלנות לרדוף, להשמיץ ולהחרים אנשים רק בגלל הכיפה שלראשם, כמו שלא ניתן בשם הפציפיזם לנהל מלחמות עקובות מדם. 

אסיים בסיפור שסיפר לי המרצה שלי באוניברסיטה. שמו של האיש זאב, כי הוא נולד במשפחה רוויזיוניסטית כמה חודשים לאחר מותו של זאב ז'בוטינסקי. הילד זאב הלך לגן רוויזיוניסטי (עם חמישה בנים בשם זאב ושש בנות בשם זאבה), ומגיל 4 אביו החל לשלוח אותו לקניות במכולת שבבעלות רוויזיוניסט. עם שתי אגורות בידו היה זאב הקטן הולך לקצה הרחוב לקנות כיכר לחם וליטר חלב, כשממש מול הבית שלו הייתה צרכניה של "המשביר" בבעלות ההסתדרות, אך כמובן ששם המשפחה הרוויזיוניסטית לא הייתה קונה. יום אחד זאב הקטן התעצל ללכת לקצה הרחוב וקנה בחנות ממול. אביו גילה זאת מייד (אולי לפי נייר האריזה), היכה את הילד בן ה-4 מכות-רצח וצעק: "אני לא אממן בשתי אגורות שלי את ההשתלטות הבולשביקית על ארץ-ישראל". כשזאב הקטן גדל הוא הפך (כמה לא מפתיע) לאיש שמאל. מכות חזקות מימין, על פי כל חוקי הפיסיקה, הסיטו אותו שמאלה.  

את הסיפור הזה הבאתי כמשל, ולמי שממש זקוק לנמשל: שמעתי שמאז הקריאה להחרים את בית הקפה "שיינפילד" ישנה שם גאות של סועדים, של חובשי-כיפות וגלויי ראש כאחת. 

שי גרינשפון, 

עוד תושב מודאג
 

 

ספרטה וכפר ורדים ערים תאומות 

למען הגילוי הנאות, עד כמה שאני מבינה לאחר שיחה ארוכה עם מישהי מאופק, סיעת אופק היא נגד ניסיונות ההתחרדות המכוונים, המובנים והממומנים של ארבע משפחות מיסיונריות, ולא נגד האוכלוסייה הדתית בכפר הורדים. נאמר לי כי הפעילויות האלימות נגד האוכלוסייה הדתית לא נעשו על ידי אופק, אלא על ידי קבוצת קיצונים שתפסה טרמפ על האג'נדה הזאת, הרחיבה את מעגל המאבק לשאר חובשי הכיפות, מתנכלת לדתיים ונותנת לה תחושה כי הם לא רצויים כאן. 

אני אינני יודעת בוודאות, כל אחד מתאר את הדברים לפי ראות עיניו, ותשפטו אתם מניסיונכם והיכרותכם. 

אני רוצה להדגיש כי אני חילונית מובהקת לחלוטין. גם אני לא אתן לכפר הזה להפוך למעוז חרדי וגם אני מתנגדת לנגיסה איטית ומחושבת במרקם שלנו כאן.  

אני כן קוראת למתינות, סובלנות, שיתוף פעולה והידברות בדרכי נועם של כל האנשים, הסיעות והקבוצות בכפר ורדים! 

יש שתי דרכים לנהל מאבק: אפשר לנהל מאבק בדרכים אלימות, עקובות מדם תוך כדי השמצת כפר ורדים בראש חוצות ולקלקל בקלות את שמו הטוב של הכפר, שם שנבנה בעמל רב, מה שנקרא לשפוך את התינוק עם המים. מצד שני אפשר לנהל מאבק בדרכים תרבותיות (בתחבולות תעשה לך מלחמה) במטרה להשיג את אותה תוצאה דרך שיתוף פעולה ובדרך שלא תקומם את האוכלוסייה נגד נושאי הלפיד. 

 

ועכשיו לעניין ספרטה וכפר ורדים: 

כשהייתי באילת עם בעלי והילדים נתקלנו בשלט מאיר עיניים בכיכר הראשית של העיר בו כתוב באותיות קידוש לבנה כי הערים התאומות של אילת הן לוס אנג'לס, אורלנדו, בריסל ועוד רשימה של ערים מכובדות בכל מיני מקומות על הגלובוס. 

הרהרתי לעצמי, מעניין איזו עיר תאומה יכולה להיות לכפר ורדים, ולפתע הבזיקה במוחי התשובה: ספרטה! 

ולמה דווקא ספרטה?! 

אני זוכרת בשיעור היסטוריה את המורה מסבירה לנו על העיר ספרטה ביוון העתיקה. מבועתת הקשבתי לתיאורים מסמרי השיער של המורה כיצד אימהות זרקו את ילדיהן מהצוק אם הם היו קצת שונים, מיוחדים, ואחרים משאר הילדים. הכל כדי להשביח את הגזע הספרטני כדי שלא יהיה חלילה מקום לשונות. עורי סמר חידודין חידודין לנוכח המחשבה שבחברה כמו בספרטה אין מקום למישהו שהוא קצת שונה מהרוב, שונה מהקונצנזוס, שונה ולו במקצת מהנורמה. 

האם לשם שמירה על הקונצנזוס צריך למגר את האחר? האם אין זכות קיום לקבוצות מיעוט? 

גם בכפר ורדים יש קיצונים שדוגלים בגישה הספרטנית. אילו הם אותם אנשים שקבוצות מיעוט לא מצטלמות להם טוב בעיניים. כמו בספרטה גם הם היו שמחים לקחת את אותה קבוצת מיעוט ולזרוק אותה מעבר לצוק. רק כדי לא לראות בשדה הראייה משהו שונה, מנהגים אחרים, אמונה שונה. 

לפני שאנחנו דתיים או חילוניים, אנחנו קודם כל בני אדם. רק ששכחנו לנהוג ככאלה. כולנו בשר ודם וכולנו בנויים מאותם החומרים מהם מורכבת האדמה כך שכולנו למעשה אפר ועפר. כולנו נולדים עירומים וכולנו מתים וחותמים על טופס טיולים בסופו של המסע. 

הבעיה מתחילה כשקבוצה מסוימת טוענת שאנחנו "עפר" יותר טוב מכם, יותר חכם מכם, יותר ראוי מכם ואילו אתם "עפר" פחות ערך, מנודה ותפל. 

על רקע האמונה הזאת נשפך דם לאינסוף בדפי ההיסטוריה האנושית ובכנות, אני לא מצליחה להבין למה. 

אני רוצה להגיד לקיצונים דבר נוסף. דווקא הדבר ממנו אתם חוששים יותר מכל ובועטים בו הכי חזק, יחזור אליכם כמו בומרנג. ככל שאתם נלחמים במשהו יותר חזק, כך הוא יפגוש אתכם שוב ושוב ושוב, פשוט כי אתם משקיעים בעניין מרץ, זמן ואנרגיה. 

בסופו של דבר מאוד יכול להיות שהילדים שלכם עצמכם יסתקרנו וירצו לבדוק מהו הדבר הנורא, המוקצה והמסתורי שאתם כל כך חרדים מפניו. אם אי פעם הם ירצו לפגוע בכם בנקודה הכי כואבת, הרי שהם יודעים בדיוק איפה עקב אכילס שלכם. הם פשוט יתחילו להתעניין קצת בדת למורת רוחכם. 

בכפר שלנו יש מקום לכולם, למשכילים ולפחות משכילים, לנחמדים וללא נחמדים, לשכירים, עצמאים, דתיים וחילונים. 

אני רוצה לאחל לכולנו כי נלמד סוף סוף לחיות בשכנות טובה אחד עם השני ונלמד לקבל את השונה. זה שהוא שונה לא אומר בהכרח שהוא איום, זה שהוא שונה אומר שיש לנו הזדמנות ללמוד ממנו וגם לו יש הזדמנות ללמוד מאיתנו. 

ובנימה קצת אישית. לכל אלו שהמומים ומזועזעים מדעותיי הקוראות למתינות, סובלנות, הידברות ואמפתיה ולכל אלו "שמתפללים בכל כוח אמונתם כדי שאלוהים לא ייקח את דבריי ברצינות ושלא בטוחים כי יצליחו לסלוח לי (אפילו ביום כיפור) על דעותיי אלו" – אני רוצה לאחל מכל הלב , שנה טובה, ברוכה ונפלאה. 

אני רואה את תגובותיכם אליי כמחמאה גדולה מאוד ועל כך תודה! זה אפילו נותן לי רעיון לטור חדש... ואני מוכנה לתת לכם את כל הקרדיט. תבורכו!!! 

בברכת שנה טובה, בריאות, שפע, אושר ועושר לכולנו. 

צילה שנהר 

 

פרידה ממשה הרלינג (מוישה סנדלים) 

זה מכבר הלך לעולמו משה הרלינג ז"ל. הכרתי את משה ז"ל מיוני 1967, ימי מלחמת ששת הימים. אמרו לי להגיע לצומת צמח ולהתייצב אצל המג"ד, מפקד גדוד הנדסה משה הרלינג. אתה תזהה אותו בקלות, הסבירו לי, קוראים לו "משה סנדלים". הגעתי לצומת צמח והתייצבתי לפני המג"ד. לפניי עמד אדם ממוצע קומה בעל פנים טובות עם דרגות סגן אלוף. הוא הסתכל עלי והדבר הראשון ששאל היה: אכלת כבר? אתה רוצה לאכול לשתות קפה? הנהנתי בראשי והוא המשיך: אתה רואה שם את הכלים הכבדים? זאת פלוגת הצמ"ה (ציוד מכני הנדסי). גש אליהם והם כבר יטפלו בך. תגיד להם שאני שלחתי אותך. 

ניגשתי אליהם והם קיבלו אותי בחביבות. הושיבו אותי ביניהם, כיבדו אותי בקפה ואמרו: "אם מוישה שלח אותך אתה משלנו". שאלתי מה זה מוישה? רגע, הוא המג"ד? אמרו לי: "נכון, הוא המג"ד שלנו ואנחנו איתו באש ובמים, אבל בשבילנו הוא מוישה. הוא שונא גינוני טקס. הוא לא פוקד עלינו, הוא אומר לנו מה לעשות ואנחנו עושים כאילו זו פקודה שבאה ישירות מהרמטכ"ל". חשבתי רגע והקשיתי: ומוישה סנדלים למה? ענו לי: פגשת אותו? לא ראית? עניתי: לא! רגע, רגע, שאלו, מה הוא נעל? אמרתי נעלים! והם: נעליים? נו טוב!!! כנראה שהסנדלים בכביסה.  

לפנות ערב מוישה אסף אותנו והודיע: "רבותי יש לנו הרבה עבודה. אני רוצה שתקומו מוקדם ותתחילו לעבוד מוקדם". תוך כדי כך הוא מסביר מה יש לעשות ומיד התחילה תכונה. אנשי פלוגת הצמ"ה ואיתם יתר אנשי הגדוד בדקו למי קשה לקום בבוקר ולבד התארגנו לבוקר. עבדנו כמה ימים כשמוישה מנצח על העבודה. לא צעק, לא פקד, הציע ואם היה ויכוח הוא שקל, ואם החייל צדק הוא קיבל. 

אחרי יומיים גמרנו את העבודה. מוישה אסף אותנו, "עשיתם עבודה טובה", אמר, "ומחר תתחיל העלייה לרמת הגולן". נתן הוראות לבולדוזרים איך לנהוג בעת העלייה כדי שייפגעו כמה שפחות, ועכשיו לכו לנוח לקראת מחר. 

כשפניתי ללכת הוא קרא ואמר: שמע, לגביך דיברתי עם המפקד שלך והוא נותן לך יד חופשית להחליט אם להישאר או לחזור ליחידה שלך. אני מציע לך להישאר. א' כי אני זקוק לרכב, ו-ב' כי אתה עם פלוגת הצמ"ה כמו אחד משלהם, אז תישאר כבר אצלנו. 

וכך נשארתי בגדוד ההנדסה של מוישה הרלינג עד סוף המלחמה. כך ראיתי את מוישה בהכנות למלחמה, בזמן המלחמה ובתום המלחמה. הוא היה בכל מקום: בפריצת דרכים, פינוי מוקשים וברגיעה בין חיילי הגדוד. 

25 שנה אחרי שהשתחררתי פגשתי את משה שנית, כשעברתי לכפר ורדים. כשוחחתי עמו על כל מיני אפיזודות קטנות מזמן המלחמה (מלחמת ששת הימים), חלק הוא זכר וחלק לא. אך לגביי זה לא חשוב. החשוב לגבי הוא שהייתה לי הזכות לשרת תחת פיקודו של אדם שהיה עולם שהולך ונעלם, וחבל על כל דאבדין. 

פוקסמן