כפר ורדים והסביבה ׀ מקומון ׀ א-לה כפר ׀ עיתון הגליל | אתר ראשי | טוביה 222

טוביה ארז

קרמשניט וינאי

14 במאי 2013
לזכרו של אבי, יצחק (קורט) ארז (רייס), שהלך החודש לעולמו והוא בן 94

גיליון 222, יוני 2013

 

כל היום ישבנו בבית לזכרו  של אבי שנפטר. לפנות ערב יצאנו שוקי (הכלב) ואנוכי להתרענן על ספסל בגינה. ספר לי על סבא אמר שוקי.
זה סיפור ארוך, אמרתי. מתחיל בווינה בשנת 1919 מיד לאחר תום מלחמת העולם הראשונה ומסתיים אחרי 94 שנים בבית אבות בנהרייה.
מעניין, אמר במבה (החתול), שהתיישב מבלי שאשים לב על אדן החלון. אתה תמיד מנסה להתנהג  כמו צעיר, אבל לפי השנה בה אביך נולד אפשר להבין כמה אתה קשיש.
התעלמתי מההערה העוקצנית.  סיפור חייו, אמרתי, הוא בזעיר אנפין סיפורו של העם היהודי והציונות במאה העשרים.
כאשר היה בן 19 סיפחו הגרמנים את אוסטריה. השנה הייתה 1938. סבא הצעיר נמלט במסגרת תנועת הנוער "אף על פי" על אניית מעפילים לארץ ישראל. כאן החלה מסכת מלחמותיו: חבר בפלוגת בית"ר להגנה על היישוב היהודי, חייל בצבא הבריטי שנלחם בצורר הנאצי, חייל בצה"ל במלחמת השחרור ועד מלחמת ששת הימים. כאן פגש את סבתא וכאן הקים את המשפחה.
כל זאת אפשר לקרוא בספרי ההיסטוריה, אמר שוקי. ספר לנו איזה אדם היה סבא.
מה אומר, סבא עזב את וינה, אבל וינה מעולם לא עזבה אותו.

***

דודתי, אחות של סבא, סיפרה לי את הסיפור הבא על ילדותם. בכל יום שישי הייתה אימם (סבתי) מכינה עוגות אפל-שטרודל (עוגת תפוחי עץ ). עוגה אחת לכל אחד מבני המשפחה. סבא היה טומן את העוגה בארונו, סוגר את הארון עם השליסל (מפתח) ובכל יום מימי השבוע אכל פרוסת עוגה אחת. אחותו לעומת זאת חיסלה את העוגה שלה כבר באותו יום. כל שאר ימי השבוע עברו בתחנונים ובצעקות לאחיה שייתן לה רק עוד פרוסה אחת מהעוגה שלו, אבל הוא היה עקשן גדול ולא הסכים. תתאפקי, אמר, ואל תאכלי את העוגה שלך ביום אחד. כך גם לך תהיה פרוסת עוגה בכל יום.
אתה דומה כנראה לדודתך, אמר במבה. ראיתי כיצד אתה מחסל חבילת בוטנים במכה.

***

המלחמה קטעה את לימודיו בתיכון ואת לימודי הכינור. אבל כאוטודידקט ידע הכול (כמעט) על מוזיקה, היסטוריה, גיאוגרפיה. כאשר ילדיי פנו אליי עם שאלות בנושאים אלו הייתי אומר להם: טלפנו לסבא, הוא יודע מה התשובה. והוא מעולם לא אכזב.
בבית דודתי האחרת, בבן יהודה שטראסה בתל אביב, עמד פסנתר כנף גדול. בכל מפגש משפחתי היה יושב על יד הפסנתר ושואל: מי מזמין שיר? למזמין השיר לחש: פזם לי את המנגינה של תחילת השיר. מיד היה מתחיל לנגן ברגש ודיוק, כאילו הוא כתב בעצמו את המנגינה אפילו אם לא שמע אותה מימיו.
אני זוכר, אמר שוקי, שגם אתה למדת בנעוריך כינור. לא הספקתי לענות ובמבה שוב קפץ, שכחת מה סיפרו על נגינת הכינור שלך? השכנים שילמו לך הרבה כסף שלא תנגן.
אהבתו הגדולה הייתה לאופרות, המשכתי. ורדי, מוצארט ופוצ'יני הופיעו בביתנו בכל יום כמעט אחרי הצהרים. אותי הוא לקח לאופרה הישראלית של אדיס ד-פיליפ ברחוב אלנבי. בשבילי זה היה סיוט. הצרחות, המילים הלא ברורות, מתי כבר זה ייגמר. לימים החלטתי לנסות שוב. סבא כמובן הדריך אותי: תתחיל עם אופרה קלה כמו קוולריה רוסטיקנה של מסקאני ומשם תמשיך, אמר. כך עשיתי, ומאז חלקנו אהבה משותפת.
שמתי לב, אמר במבה, שאת האהבה לאופרות לא בדיוק העברת לשאר בני המשפחה. בכל פעם שאתה משמיע אופרה  כולם יוצאים מהחדר.  אוף, חשבתי לעצמי, החתול הזה עם הציניות שלו. 

***

פעם אחת, בהיותי נער, נסעתי באוטובוס מביתי במרכז תל אביב לבית הספר המקצועי בגבעתיים. כמו הרבה נערים מתבגרים העדפתי לא לראות טוב מאשר להיראות עם משקפיים, אותם טמנתי עמוק בכיס. ליד אולם הבימה הבחנתי (במטושטש, כמובן) במכונית פרטית שנהגה משתולל על הכביש, נוסע במהירות מצפצף ללא הרף, מנסה לעקוף את האוטובוס. נהג האוטובוס הזהיר עצר בצד כדי להימנע מתאונה. המכונית הפרטית עברה ועצרה לפני האוטובוס  ומתוכה זינק הנהג, רץ לאוטובוס וסימן לפתוח את הדלת. כאשר  נפתחה הדלת נכנס פנימה ובידו שקית, הביט לתוך האוטובוס כמחפש מישהו ואז ניגש ישר אליי ואמר:  טובי, שכחת את שקית הסנדביצ'ים בבית.

***

לפני כשנתיים עבר סבא לגור בבית אבות קרוב למקום מגוריי. חדר נעים וצנוע, ארוחות בריאות המתאימות לאנשים קשישים. מרוב אוכל בריא אפשר להשתגע, אמר. תביא לי משהו טעים ומתוק לאכול.
אז פעם בחודש הבאתי לו עוגת קרמשניט. העוגה הייתה קפואה ישר מהמקרר של קונדיטוריית שוהם במעונה. את העוגה חתכתי בסכין דמוית מסור לשמונה חתיכות. במבה ליקק את שפמו ורטן: לי אתה אף פעם לא מביא מעדנים כאלה, רק לה-קט בבוקר, לה-קט בצהרים ולה-קט בערב. בוודאי שלא, עניתי. הרי אתה תחסל את העוגה כולה ביום אחד.  וסבא לא? שאל שוקי.
סבא היה בעל משמעת עצמית גבוהה ותחושת אחריות מרגיזה. בכל יום עם הקפה של אחרי הצהרים  אכל חתיכת עוגה אחת. לפעמים לקח חתיכה נוספת כדי לכבד את אחת מידידותיו הרבות בבית האבות.
יומיים לפני שנכנס בפעם האחרונה לבית החולים הבאתי לו כמנהגי עוגת קרמשניט. למחרת כאשר באתי לבקרו אמר לי, קשה לי לבלוע את העוגה. תיקח אותה בחזרה אליך. אבל אבא, אמרתי, אתה יודע שאני לא אוכל עוגות. נשאיר אצלך במקרר. מחר תרגיש יותר טוב ותוכל לאכול חתיכה. אז תיתן אותה למישהו אחר, רטן. אין לי למי, אמרתי, בוא נחכה למחר. אז תזרוק אותה לפח, אמר. בשום פנים ואופן לא, אמרתי. מחר תרגיש יותר טוב ותאכל חתיכה. הוא לא ענה.
למחרת העבירו אותו לבית החולים. בערב באתי לבקרו. שוכב חיוור על המיטה, עיניו עצומות ואת פיו מכסה מסכת חמצן. נגעתי קלות בכתפו. איך אתה מרגיש, שאלתי בעדינות. הוא פקח את עיניו. ביד אחת הסיר את מסכת החמצן, ביד השנייה אחז בידי ושאל: טובי, זרקת כבר את הקרמשניט?
מזווית העין ראיתי את במבה מזיל דמעה אחת, וגם אני.
כך הוא היה עד הרגע האחרון: אחריות סדר ומשמעת עצמית. 

טוביה ארז
הבן של יצחק

 

הכותב חבר בתנועת כפר ורדים ירוק

לתגובות tuviae@netvision.net.il