כפר ורדים והסביבה ׀ מקומון ׀ א-לה כפר ׀ עיתון הגליל | אתר ראשי | טוביה 218

טוביה ארז

אפצ'י

כמה הרהורים נוגים על איך עזבתי מקום בריא ואפוף בעשן מכוניות ופיח כמו תל אביב ונדדתי לחיי סבל בגליל הירוק

גיליון 218, מרץ 2013

 

נעורי עברו על שפת ימה של תל אביב הקטנה. בכל בוקר ירדתי לרחוב בדרך לבית הספר, נושא על גבי ילקוט כבד משקל מסנדוויצ'ים שאבי הכין לי, ממלא ריאותיי באוויר ים מלוח והולך לתחנת האוטובוס הקרובה שהובילה אותי לעוד יום לימודים ארוך בבית ספר המקצועי בעיר הסמוכה.

האוטובוס, בדרכו לבית הספר, נסע לאיטו ברחובות העיר בין מכוניות פולטות עשן אגזוזים משובח. היה זה תקופה קצרה לאחר שהתקבל חוק כנוביץ, והמאבק על זכות האזרח הקטן לאוויר נקי ולא מזוהם רק החל לתפוס תאוצה. לצעירים שביננו אבהיר כי חוק כנוביץ הוא כינוי של "החוק למניעת מפגעים", שעד היום מגן עלינו ממפגעי רעש, זיהום אוויר, לכלוך, ריח ועוד מירעין בישין. בין השאר, כלל החוק תקנות למניעת "זיהום אוויר בלתי סביר מכלי רכב".

בתקופה זאת התגבשה והתחשלה בריאותי. גדלתי על אוויר מלא פיח שנפלט ממכוניות, עשן שהיתמר מארובות תחנת הכוח רידינג ולצדם ירקות ופירות טריים שנרכשו בשוק הכרמל הסמוך, מזון מבושל ביתי שאמי הכינה בכל יום, צעדות ארוכות ברגל לבקר את החבר'ה או להחזיר חברות אחרי טיול לילי לירקון. הג'אנק פוד היחיד שאכלנו היה מנת פלאפל לתלמיד בשוק בצלאל, שכללה גם לביבה ענקית מתפוחי אדמה.

וכך התגלגלתי בתחנות החיים, שירות בצבא, הקמת משפחה ולימודי ההנדסה בטכניון שבצפון הארץ.

הגליל המערבי, בו תקעתי יתד, הקסים אותי עם השקט, הצבע הירוק, פריחות מדהימות, עונות של שלכת ולבלוב, והעיקר - האוויר הנקי והצח המנוגד כל כך לאוויר בתל אביב.

***

זה התחיל בקטן. בהתחלה לא הרגשתי שישנה כאן בעיה. אפצ'ים קטנים באביב, אף סתום, דמעות בעיניים.

משנה לשנה העוצמה הלכה והתגברה. הבחנתי כי במחזוריות קבועה, בכל שנה בחודשים מרץ אפריל, זה חוזר, האפצ'ים וכל שאר הסימנים. ולא רק חוזר, אלא הולך ומחמיר משנה לשנה. בני המשפחה החלו לזהות את סיום החורף ותחילת האביב לפי מצבי. אבא מתעטש, אמרו, סימן שהאביב הגיע.

תקופת האביב, היפה בעונות השנה, הפכה לתקופת הסיוט האישי שלי. ממחטות ניר מפוזרות בכל הכיסים, הריכוז יורד לתחתית ואתה חושב שלעולם לא תבריא.

הלכתי לרופאת המשפחה בקופת החולים. סיפרתי לה על קורותיי, כיצד גדלתי בתל אביב המפויחת בלי להיות מושפע משינויי העונות וכיצד הגעתי לגליל צלול האוויר, בו התחלתי לסבול מהתופעה המעצבנת הזאת.

אפצ'י!, פתחה הרופאה וקינחה את אפה. הדיאגנוזה ברורה. יש לך אלרגיה לפריחה של צמחים שפורחים פה באביב.

מה התרופה לכך, הקשיתי. אין תרופה רגילה, פסקה הרופאה. הדרך היחידה להימנע מאלרגיית האביב היא לנסוע כל שנה באביב לחודש של סקי בשוויץ . לאדל וייס (פרח לבן הגדל באלפים) אין כל השפעה על הסינוסים. הרופאה התעטשה והמשיכה, ואם אתה נוסע תיקח גם אותי איתך.

ידעתי שלא ירשו לי לקחת את הרופאה לחופשת סקי קבועה והחלטתי להמשיך ולסבול בשקט.

מפעם לפעם נסעתי לביקורי משפחה ועבודה בתל אביב ושם נוכחתי כי התופעות המרגיזות נעלמו.

***

למה שלא תעשה בדיקה יותר יסודית, אמרו לי. אתה יכול ללכת לרופא מומחה לאלרגיות ולדעת בדיוק לאיזה צמח אתה אלרגי.

הזמנתי תור וביום המיועד ניגשתי לרופא המקצועי. הסברתי לו מה הבעיה. תוריד את החולצה, אמר הרופא, ותשכב על הבטן. התלבטתי. זה היה באמצע החורף. אם לא אוריד את החולצה אמשיך לסבול מאלרגיה. אם כן אוריד את החולצה אסבול מדלקת ריאות.

בחרתי והורדתי את החולצה. הרופא לקח מגשית ועליה כוסות זכוכית קטנות הדומות לכוסות רוח עם דפנות מעוגלות קמעה. בכל כוס היה חומר לא מזוהה בצבע אחר. הרגשתי כיצד הרופא, בהפעלת לחץ קל, מדביק לי את הכוסות לגב. סיימתי, אמר, לבש בזהירות את החולצה, לך הביתה, אל תתקלח, ובעוד שבוע תחזור אלי.

שבוע ללא רחצה עבר עלי כנצח. בני המשפחה עיקמו את האף. עדיף אבא עם אלרגיה מאשר אבא שלא מתקלח טענו. נשלחתי לישון בספה בסלון, את האוכל החליקו לי על מגש מתחת לדלת.

השבוע עבר עלי בהרהורים נוגים. איך עזבתי מקום בריא ואפוף בעשן מכוניות ופיח כמו תל אביב ונדדתי לחיי סבל בגליל הירוק.

הבנתי כי האוויר הצח בצפון מתאים לשועלים ושאר בעלי חיים. בני האדם צריכים pollution (זיהום) כדי להתחסן.

עבר שבוע. חזרתי למרפאה. שוב הורדתי את החולצה ונשכבתי על הבטן. הרופא עם מסיכת סינון על אפו תלש בזהירות את הכוסות אחת אחת והניח אותן על המגשית. תחכה בחוץ אמר. אני אשלח את הכוסות למעבדה, נעשה אנליזה ובעוד שעה קלה, כאשר נקבל את התוצאות, נוכל לדעת בדיוק למה אתה אלרגי.

***

המתנתי על הספסל במסדרון. אנשים החלו לרוץ במהירות מצד לצד. לפתע ראיתי את הרופא חוזר מהמעבדה, נכנס לחדרו ויוצא מיד ללא החלוק ועם תיק בידו. מה קרה דוקטור, שאלתי. לאן אתה הולך ולמה כולם רצים? יש התרעת קטיושות, אמר. מפנים את המרפאה וכולם הולכים הביתה.

מאז לא חזרתי למרפאה הזאת ומעולם לא נודעה לי הסיבה לאלרגיה.

אבל אחת לשבוע בעונת האלרגיה אני נוסע לתל אביב, רץ אחרי מכוניות, נושם עשן אגזוזים משובח, מבריא וחוזר עם כוחות רעננים לסבול בצפון. אפצ'י!

 

הכותב חבר בתנועת כפר ורדים ירוק

לתגובות tuviae@netvision.net.il